יום חמישי, 14 בספטמבר 2017

בעקבות המרחב הגברי

אופנות נוגעות גם בתחום המתנות. מה להביא יכולה להיות התלבטות, אבל כשהייתי בת שתיים עשרה המתנה החוזרת היתה ספר שירים ותקליט של חוה אלברשטיין. השירים היפים של רחל שפירא קיבלו לחן שהוציא אותם לעולם. כנערה למדתי פרק ראשון במערכות יחסים מהשיר 'אדבר איתך'. אני זוכרת שהופתעתי מהפער בין איש לאשה. במקום שבו יש צער, שבו אשה מחפשת קרבה, למדתי שהגבר דווקא מעדיף להיות לבד. נזכרתי במילות השיר הרגישות האלה על רקע בכי של אשה צעירה שהתלוננה שבעלה נמצא בתקופה קשה אבל לא משתף אותה. כמה שהיא מבקשת קרבה ככה הוא מתרחק. היא נופלת לעצבות שלו ואז היא צריכה את התמיכה שלו. היא מדברת, אבל בשביל עצמה. זה לא חסד. זה להתרכז בעצמי..
רחל שפירא החכמה לימדה אותנו :
"כשאתה חיור מצער מתחפר בשתיקתך...
לא אשאל אותך "מדוע?"
לא אחריד את בדידותך...
זהירה, כמו מהססת
באותות חיבה וחסד
אדבר איתך"
הדיבור, המכבד, הרך,
שמנסה ללמוד את האחר
ולא מחפש את סיבוב הפרסה חזרה אלי
זהו דיבור
זה חסד

יום רביעי, 10 במאי 2017

דייט זה לא עוד כוס קפה

דיברתי השבוע עם בחור, בן 32
 יש לו כמה הצעות עכשיו והוא מבולבל;
"ככה זה" הוא אומר לי 
"כל שנה, בתקופה הזאת של תחילת הקיץ
מגיעות פתאום הצעות
ואני צריך לבדוק"
-"נו, ואתה יודע מה אתה מחפש? 
מה אתה מחפש בבחורה?
מה אתה מחפש בקשר?" שאלתי
- "לא יודע, אני מנסה
   הולך ורואה. 
   אומרים לי לצאת, אז אני יוצא
   אבל האמת שאין לי כוח"

כן, זאת ה"עצה" הנפוצה:
תצאו. 
תנסו. 
מה יקרה? 
רק עוד כוס קפה...

אבל זאת טעות!

מה שאנשים לא לוקחים בחשבון זה 
את האנרגיות הגדולות המבוזבזות בדייטים האלה!

דייט זה לא כוס קפה!

דייט זה מפגש בין בחור לבחורה
שמטרתו לבדוק היתכנות של קשר למטרת נישואין!
זה עניין רציני שעוסק בנפשות.
זה מקום מאד רגיש ופגיע
אסור להתייחס לזה כלאחר יד.

אתם צודקים. צריך לנסות, לא לפסול סתם.
אבל מנסים אחרי שבודקים!
בודקים את הדברים החשובים:
מי הבן אדם, איך יחסי האנוש שלו וכו'
כל אחד ומה שחשוב לו
אבל את הבדיקות והברורים עושים מראש! 
לפני שנפגשים.

ואז משקיעים את האנרגיות באדם 
מתוך עמדה נפשית בוטחת שאומרת:
"אני רוצה שהקשר איתו יצליח!"

יום ראשון, 31 ביולי 2016

להרגיש לרגע את חנה

שיר הכבוד מושר אצלינו באופן שיוויוני: כל הילדים שרים יחד בשמחה, בבטחון ובלי תחרות. גם האמהות רוות נחת יחד, מציצות בילדים ומחייכות אחת אל השניה בקורת רוח. השבת ניתנה לי הזדמנות מיוחדת. הפעם התארחנו בבית כנסת אחר. החזן החל לשיר את 'אנעים זמירות'. אני עומדת בעזרה המוגבהת, מול ארון הקודש, ופתאום אני רואה את הגבאי מעמיד את בני ליד העמוד, החזן מפנה לו מקום והבן שלי ממשיך ושר בקול גבוה "מידי דברי בכבודך הומה ליבי אל דודך".
ברגע הזה של הבן שלי עומד אל מול הקודש הכה בי 'אל הרגע הזה התפללתי' ויכולתי לרגע להבין את מה שנראה בעיני עד היום כאלטרואיזם מטורף של אשה שמתפללת לבן במשך שנים על גבי שנים, סובלת כאב וחרפה בעקרותה ולבסוף נודרת להקדיש את בנה לה'. לרגע הבנתי את חנה שלימדה אותנו תפילה 'אל הנער הזה התפללתי'.

יום ראשון, 31 במאי 2015

תגיד תודה לדודה



למה גם אנחנו המבוגרים שוכחים להגיד תודה לדודה,
תודה לשכנה, תודה לחברה
תודה בתוך המשפחה?
למה המילה החשובה הזאת עדיין לא שגורה?
איך היא חומקת לנו כל פעם?
מה נהיָה איתה?

התודה היא הודאה.
הודאה על משהו שקיבלנו מהזולת.
ואם אנחנו מקבלים, אז כנראה היה חסר לנו משהו.
הפכנו נזקקים.
כן, נזקקים.

נזקקים לכוס סוכר.
נזקקים למקום חניה.
נזקקים לשקט.
נזקקים למילה טובה.
נזקקים להיות נראים.

אוי, כמה אנחנו רוצים שיראו אותנו.
כמה אנחנו רוצים שיתנו לנו מקום.
שיתחשבו בנו.
ועל זה אנחנו מסרבים להודות.

אף אחד לא רוצה להיות במקום של זקוק.
זה מעמיד אותנו במקום של חולשה,
ומעניק לשני יתרון רציני עלינו.
זה נותן לשני כח
ואולי מקטין אותנו.

כל זה בעיניים של קַטנוּת.

אבל בעיניים של חסד
בעצם אמירת התודה יש חסד
חסד בדיבור
כי גם הדיבור שמיטיב עם האחר  הוא חסד,
ואולי גם לזה התכוון  החפץ חיים כשאמר
"האדם יכול להמשיך מדת החסד בכל דבריו "

חסד עם האחר שאני רואה את הטוב שבו
וחסד עם עצמי שאני רואה את הטוב שבאחר.

באמירת התודה אנחנו מלקטים את הדברים הקטנים, היפים שאנחנו מקבלים;
מקבלים מה', מקבלים מההורים, מקבלים מבני זוגנו, מקבלים מהילדים

מאפשרים לאחרים ולעצמינו להיות נראים 
מזקקים את המילים ומזדככים.




יום שלישי, 18 בנובמבר 2014

על הסרט גט

ב"ה



על הסרט גט- "בלעדיך אני בעצם כלום"


כשרונית אלקבץ קבלה את פרס אופיר על משחקה בסרט גט היא אמרה: "מלבד היותו פרס אישי משמח, זהו פרס שהוא ניצחון היצירה וניצחון הרוח של אלפי נשים בישראל, מסורבות גט, שיש להן חיים בלתי נסבלים, אני מקווה שהסרט הזה יפתח צוהר ויגביר את המודעות, כך שנוכל לעזור לנשים האלו לקבל את חייהן בחזרה".

חברה שלי שהתגרשה אמרה לי שכמאמנת זוגית אני צריכה לראות את הסרט הזה. מהביקורות בעתון הבנתי שאני הולכת לראות סרט על כאבן של מסורבות גט. סרט שיש בו הרבה ביקורת על ההתנהלות של בתי הדין הרבניים.
אבל מעבר לזעם על המערכת הממסדית, מה שריתק אותי בסרט הוא דווקא מערכת היחסים בין ויויאן לאלישע, גיבורי הסרט.

רציתי לשתף אתכם במה שאני ראיתי, במשקפיים של מאמנת זוגית. מי שראה את הסרט ימצא פה דברים שלא ראה כשצפה בסרט, ומי שלא ראה יקרא את הפרשנותלפני הסרט.
הסרט הוא סרט איטי, צילומי תקריב ארוכים, וכולו מתרחש בחדר אחד. הרבה שתיקות. גם התפרצויות, וחלק גדול מאד מהמסר עובר דרך הבעות הפנים ושפת הגוף של  הגיבורה.

הסצנה בה מוצאת ויויאן בכח מחדר הדיונים לא משאירה עין יבשה . מקוממת התלות הבלתי נתפסת של אשה במשפט אחד, תרתי משמע, של בעלה. עורכי הדין חסרי אונים, הדיינים חסרי אונים. ומולם ניצב הבעל , טיפוס חלש, אבל כל הכח נמצא בידו, והוא מנצל אותו במלוא העוצמה. לאט, לאט, במשך שבועות, חודשים ושנים, מתח את אשתו, ואיתה את כל המערכת. כולם מחכים למוצא שפתיו. זה כל כוחו, זה כח קיומו. על זה הוא לא יכול לוותר.

לכאורה אלישע, הבעל המרוחק הזה מצטייר כלא נורמאלי. לאורך סצנות ארוכות הוא שותק שתיקה רועמת. מתעקש שלא לגרש את אשתו. כשסוף סוף האיש עומד על רגליו ומדבר, הוא טוען שהוא אוהב אותה! האיש הזה שאשתו ברחה ממנו. שאשתו סובלת ממנו ונלחמת לקבל ממנו גט, טוען בבית הדין שהוא אוהב את אשתו.
זה נשמע שקרי ומרושע מצידו, אבל אתם יודעים מה, אני מאמינה לו. כי אלישע אוהב את עצמו דרך אשתו.
 
האיש החזק הזה הוא איש חלש. איש שלא מצליח לרקום מערכות יחסים בחוץ וגם לא בפנים. הוא איש קפדן כלפי מתפללי בית הכנסת, כלפי אשתו, וכנראה גם כלפי עצמו. הוא לא מסגל לקבל את המקומות החסרים שלהם, אבל גם לא מוכן לקבל את מקומות הקושי שלו עצמו.
הוא מגיע בגפו, בלי עו"ד כי אין מי שיעמוד בדרישות. הוא לא סומך על אף אחד.
אלישע מצא אדם אחד שנתן בו את מבטחו וזאת ויויאן אשתו. היא היוותה בשבילו הכל: אם ואחות. בשבט הביקורת שלו הרחיק את כולם מעליו ויצר לו עולם קר ומנוכר. בתוך הבידוד נותרה לו אשתו הנפש הקרובה היחידה.
כל הערך העצמי שלו נתן בידה. לבד הוא לא שווה בעיני עצמו. שחרור אשתו ישאיר אותו ללא עוגן, ללא נקודת אחיזה  בקיום. עלול הוא למות.
חוסר הבטחון  הוא גם המונע ממנו את היכולת להודות בכשלון. הגט בשבילו זה הודאה בכשלון, ואצלו לכישלון אין מקום.

מה זאת אהבה?
באחד מרגעי השיא נשאלים בני הזוג מתי לאחרונה התייחדו . בשלב הזה מתפרץ הכאב ויריות של האשמות נשמעות מכל צד. לראשונה נסדקת שכבת הכפור מעל פניו האטומות של אלישע ודמעות מבצבצות בעיניו.
אחיו נזעק להגנתו וטוען שהוא פירנס, עזר במטבח, לא הרים על אשתו יד. ואילו היא זלזלה ולא כיבדה. לעומתו ויוויאן שחונקת את כאבה לאורך שנות המשפט מתפרצת בכאב על יחס פוגעני. על כך שלא ליטף, לא התעניין, לא שאל 'מה שלומך?'. על קיתונות של ביקורת שספגה. ביקורת על האוכל שהכינה. חוסר הערכה כלפי המאמצים שעשתה כשהכניס חמותה לביתה. על זלזול ועל חוסר כבוד.
הסצנה הזאת מציגה את הפער בלתי ניתן לגישור בין האיש ואשתו. כל אחד ראה את הדברים מהצד שלו.

הדיינים מה שיש להם להציע זה 'תחזרי הביתה'. והשתיקה צועקת: "למה שמשהו ישתנה??!". למה שמשהו יזוז אם שום דבר לא נעשה כדי לעזור למצב להשתנות? על איזה נס הם סומכים?
בשלב הזה אין מה לעשות. בתחילת הדרך אפשר היה לעשות משהו. אם היה מי שילמד אותם להבין אחד את השני. אם היא היתה מבינה שהוא אוהב אותה, וזאת הדרך שלו, אם הוא היה מבין מה זאת אהבה בעיניה. אם היו לומדים להענות אחד לשני היו יותר הבנות ופחות מריבות.

על דוכן העדים מוצגות לפנינו עדיות שונות של תפיסות זוגיות. למרבה הצער אף אחד, לא מהגברים וגם לא מהנשים ,מצליח לצייר לנו, קהל הצופים, מהי זוגיות טובה. הציפיה היא מינימליסטית:  'זוג בסדר'. 'רגיל'. 'קצת צעקות'. לא מצפים מזוגיות ליותר. גם בין השורות, בסיפור שמספרים העדים על עצמם אין דיבור על אושר, על תמיכה , על כבוד הדדי. הזוג היחיד שעולה על דוכן העדים מציג עצמו כזוג אידיאלי, אבל מהר מאד נותן לנו הבמאי להבין שגם אצלם יש מתח והנראוּת החיצונית מנהלת אותם.
העדים המציגים את הזוגיות בעליבותה, רק מחזקים את טענתה של ויויאן שמאסה בנישואין שלה.
הזוגיות המתוארת בפיהם היא פלקטית. חיצונית. חברתית. בלי שום נשמה. וככה ויויאן התחתנה. ככה. לכן בנקודת החיות האמיתית שלה ידעה שהנישואין האלה נועדו לכישלון.

ויוייאן מוצאת בכח ללא גט ובלי עילה. היא  צועקת את צעקת הנושאות זוגיות מתה ולא רק את זעקת העגונות.

התסריט של הסרט הזה הוא תסריט אמיתי ועלול לייאש. אבל בחיים יש עוד תסריטים. הם נכתבו על ידי זוגות שחיים זוגיות שיש בה אהבה, צמיחה ומסירות. זוגות אלה עובדים על הזוגיות שלהם, עם עזרה או בלעדיה. הזוגות האלה עובדים על הזוגיות ויוצרים מציאות. הם לא חיים בסרט.
מאחורי המריבות שלכם נמצאים שני עולמות. כל אחד מכם הוא עולם ומלואו. לא פשוט לראות את זה. זה דורש העמקה, וזה התפקיד של איש מקצוע. אל תחזרו הביתה לאותו מקום. צאו מהחדר ולכו ללמוד אחד את השני. קחו אחריות על הזוגיות שלכם . אלה החיים שלכם. אתם יכולים לשנות את הסיפור שלכם וליצור סיפור חדש.

רונית אלקבץ מקווה שהסרט יגביר את המודעות למצוקת מסורבות הגט ויעזור להן לקבל את חייהן חזרה ואני מבקשת להוסיף ולקוות שהסרט הזה יגביר את המודעות לחשיבות של ההשקעה במערכת היחסים הזוגית, כך שהנשים והאנשים יוכלו להחזיר לעצמם את האושר בחזרה.















פורסם גם ב'דפי כתום'
 
 
 
 
 
 
 
 
 

יום חמישי, 12 ביוני 2014

אי שוויון של אהבה


אי שוויון  של אהבה

את מדהימה
את טובה,
עוזרת,
משקיעה
מכבסת , תולה,
מוציאה את הילדים,
מחזירה אותם בצהרים חזרה
את מקשיבה
תומכת
מקבלת אותו בחיוך
את כל הזמן בנתינה
והוא-
הוא  לא עושה כלום!
מלכלך ומבלגן
שום דבר הוא לא עושה בבית!

אוקיי. נשמע בלתי מאוזן בעליל.
הכל נופל עליך, והוא- כלום!
לא עושה כלום. כלומניק.
את  ג—ד---ו---ל---ה,
והוא- קטן. זעיר. פצפון. נמלה על פני הייקום.

זה הבחור שהתאהבת בו?
את בטוחה?
איך זה קרה לך? מה פספסת שם?
סנוורו אותך לגמרי האורות מתחת לחופה.
כזה אפס בחרת לך.

שניה לפני שאת נשברת עצרי לרגע!
זה מה שהוא? גמד קטן ולא שווה?
אפס מאופס?

הגמד הקטן הזה רץ מעבודה לעבודה כדי להביא פרנסה.
קם מוקדם כדי להספיק לבקר את אמא שלו החולה.
עובד בחום בחוץ.
נוסע שעות בדרכים.
מקפיד להתקשר כל יום אחה"צ לילדים
סוחב את הקניות
מכין בערב שיעורים עם הגדולים
ובלילה , שוטף את הכלים.

זה האיש שאת אוהבת
איש מלא נתינה

ואת התבלבלת
ולא קיבלת
כי באורות החתונה הזוהרת
ראית  רק אחת
ואת חלום האהבה הגדולה
מִלֵאת כּולו בּעצמךְ





יום שלישי, 11 בפברואר 2014

לחפש רחמים ולא אשמים

השמש זורחת כבר הרבה יותר מידי זמן,
ובמספרים, לא ירד גשם כבר למעלה מ-60 ימים!

נפלה בחלקנו הזכות להיות עם ה', להיות בקשר עם ה' דרך הגשמים והבצורות
ואם אין לנו נביא שיוכיח אותנו, לפחות יש לנו בצורת שתתריע על מצבנו המוסרי.

"כי אנו עמך ואתה א-לוהינו, אנו בניך ואתה אבינו..אנו קהלך ואתה חלקנו..
אנו כרמך ואתה נוטרנו.. אנו רעייתך ואתה דודנו"

בעת בצורת אי אפשר להתעלם מסופו של הפיוט 'אנו מלאי עוון'!

לא קל לדעת שאנו מלאי עוון.

קל יותר לראות איך הם מלאי עוון
הם עזי פניםהם קשי עורף
מפני שהם .. והם.... והם.... והם....

ה-'הם' שמִים לנו מראות
מציגים לנו את מורכבותם של הדברים
מכריחים אותנו להתבונן במקומות שבהם יש לנו פצעים ועוויתות

המקום של 'חשבון נפש אישי' שבו צריכה להיות התבוננות פנימה
הופך לחשבון שאנחנו עושים לנפשותיהם של הסובבים אותנו.

בבראשית רבה יש מדרש המספר שבימיו של רבי תנחומא היו צריכין ישראל לתענית [בשל הבצורת]
באו אליו [בני העיר] ואמרו לו: רבי, גזור תענית.
גזר תענית - יום אחד, יום שני, ויום שלישי - ולא ירד גשם.
עלה [לבימה] ודרש: בניי, התמלאו רחמים אלו על אלו, והקב"ה מתמלא עליכם רחמים.
 [יצאו האנשים לחלק צדקה.] בעת שחילקו צדקה לעניים, ראו אדם אחד נותן מעות לגרושתו [סברו שלא ייתכן שהוא נותן לה צדקה שהרי הוא שונא אותה. ולכן הסיקו שהכסף הוא אתנן תמורת שירותים לא מוסריים).
באו האנשים אל רבי תנחומא ואמרו לו: רבי, מה אנחנו יושבים ומתענים כאן, ואילו זה עובר כאן עבירות [ובאשמתו יש בצורת].
אמר להם: מה ראיתם?
אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו.
 שלח רבי תנחומא שליחים, והביא את השניים לפני הציבור כולו.
אמר לו: מה היא לך זו?
אמר לו: גרושתי היא.
אמר לו: מפני מה נתת לה מעות?
אמר לו: רבי, ראיתי אותה בצרה, והתמלאתי עליה רחמים.
באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה, ואמר: ריבון כל העולמים, מה אם זה שאין לה עליו מזונות (הוא אינו חייב לה כלום, ובכל זאת כש)ראה אותה בצרה, ונתמלא עליה רחמים. אתה שכתוב בך "חנון ורחום", ואנו בני ידידיך - בני אברהם יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים. 
מיד ירדו גשמים ונתרווה העולם. 

הציבור חיפש מה לעשות כדי להוריד גשמים. ואכן הציבור היה עסוק בעשיה-חלוקת מעות.
תוך כדי עשיה, גם חיפשו אשמים, ומצאו איש אחד
האיש הזה עשה מעשה של רחמים,
אבל מי שמחפש אשמים, רואה אשמים.

רבי תנחומא דרש "התמלאו רחמים אלו על אלו", והוא ידע שיש פה רחמים.
הוא גם ידע שהקב"ה כמובן רואה ויודע,
אבל הציבור לא ראה.
ר' תנחומא יכול היה לעשות את הברור בשקט, אבל הוא ידע מפני מה נתן האיש את המעות
ורצה שגם הציבור ידע, לכן הביא את השניים לפני הציבור כולו
כי רק כשהציבור ראה את הרחמים, יכול היה גם הקב"ה להתמלא רחמים ולהוריד גשמים

מה שרבי תנחומא מלמד אותנו  הוא 

לחפש רחמים ולא אשמים.